פסק-דין בתיק ת"א 1109-07

1.            הונחה בפניי תובענה לנזקי גוף של התובע כנגד הנתבעת. נטען על ידי התובע כי בשל העובדה שנמסר לאימוץ בגיל 7 (בשנת 1980), ולא מוקדם יותר, נגרמו לו נזקים ואלו אף הוסבו לו בשל המשפחה הספציפית שנבחרה לאמצו בגיל 7 כאמור. לטענת ב"כ הנתבעת דין התובענה להתיישן. עילת התובענה נולדה בשנת 1980. לנוכח העובדה שבשעה שהתהוותה היה התובע קטין התביעה התיישנה, לכל היותר, בהגיעו לגיל 25 בשנת 1998. משהוגשה התביעה בשנת 07' דינה, איפוא, להתיישן מכל מקום.

2.            הכרעתי בבקשה האמורה בהחלטתי מיום 28.10.12. רשמתי שם כי ב"כ התובע, בניסיונו להדוף את טענת ההתיישנות, נסמך אך על טענה אחת, על פיה טענת ההתיישנות לא נטענה בהזדמנות הראשונה. בהחלטתי מיום 11.7.12 הוריתי לב"כ הצדדים להגיש טיעונים משלימים בעניין זה. רשמתי שם כי יש להידרש "לטענת ב"כ התובע שבגדר התנגדותה של הנתבעת בתחילת הדברים בשאלת האגרה היא אף נכנסה לגופם של דברים, ולא טענה טענת התיישנות וב"כ הנתבעת חולקת על כך" (סעיף 1). בהחלטתי ציינתי כי הונחו בפניי אך טענות ב"כ התובע. ציינתי שם כי ללא כל קשר לשאלה האם היה מקום להעלות טענת  ההתיישנות במסגרת ההליכים לעניין תשלום האגרה, הרי הוגש כתב תביעה, בגין אותה עילה, על ידי התובע ב-ת.א. 9877/04, בעקבותיו הגישה הנתבעת כתב הגנה מפורט. ציינתי כי לא זו בלבד שהנתבעת לא טענה בכתב הגנה זה כל טענת התיישנות, אלא אף התגדרה בסעיף 2 בטענות מקדמיות אחרות לדחייה על הסף, שנפקדה מהם טענת ההתיישנות. זו הייתה הסיבה לדחיית העתירה לדחות התביעה על הסף.

3.            החלטתי הנ"ל הותקפה בבקשת רשות ערעור שהוכרעה בהחלטתו מיום 11.12.12 של כב' השופט ד"ר מנחם רניאל. השופט רניאל קיבל את בקשת רשות הערעור. מהחלטתו עולה כי נהיר ששגיתי בכך שסבור הייתי שב"כ הנתבעת לא הגישה טיעון משלים. כך, משום טעות כנראה בתיוק, שטיבה לא הוברר לי. נהיר לחלוטין, איפוא, כי דין החלטתי היה להתבטל משעה שהתעלמתי מן הטיעון המשלים האמור. השופט רניאל הורה, איפוא, לחזור ולערוך מאזן שיקוליי כאשר הטיעון המשלים האמור מונח לנגד עיניי. אכן עשיתי כך. אף עיינתי בנימוקי בקשת רשות הערעור של הנתבעת. מהחלטתו של השופט רניאל למדתי כי הגם שהתובע נדרש ליתן תשובה לבקשת רשות הערעור הוא לא עשה כן. ממילא לא עמדה בפניי התייחסות עניינית שלו למרות הזדמנות שניתנה לו, וממילא אין לו להלין אלא על עצמו. לנוכח כל אלו ערכתי מחדש מאזן שיקוליי. בהחלטתי מיום 28.10.12 קבעתי כי "מול טיעון חד-משמעי ומוחץ" של ב"כ התובע, לא זכיתי לכל התייחסות מטעם הנתבעת. כאמור ברי שבכך שגיתי. עתה, משכל השיקולים מונחים לנגד עיניי נהיר לי שלא מדובר בסוגיה שניתן להגדירה כחד-משמעית ומוחצת. השיקולים מושכים לכאן ולכאן. בסופה של דרך, ולאחר ששקלתי השיקולים לכאן ולכאן, החלטתי להיענות לעתירת הנתבעת לדחיית התביעה על הסף מטעמי התיישנות. להלן אביא שיקוליי ונימוקיי.

4.            ב"כ התובע טען, כזכור, בישיבת קדם משפט שבפניי שבגדר טיעונה של הנתבעת בשאלת האגרה, בפתח ההליכים שבפניי, לא העלתה הנתבעת את טענת ההתיישנות אף שנכנסה לגופם של דברים. הוא הוסיף וטען זאת תוך שהוא מפנה אותי לתגובת ב"כ הנתבעת מיום 1.2.07, ולפרקים "מעשה בי-דין" ו "הנזק הנתבע בענייננו", באותה בקשה.

                עיינתי בתגובה האמורה וראיתי לדחות את טענת ב"כ התובע. בניגוד לנטען על ידו ב"כ הנתבעת, שם, לא טענה כל טענות לגופם של דברים אלא מיקדה מעייניה אך לשאלות של כימות כתב התביעה, ענייני הפטור מן האגרה, וכל כיוצא באלה. ממילא, התשתית העובדתית הנטענת על ידי ב"כ התובע אינה נכונה.

                זאת ועוד: כב' השופטת שטרסברג-כהן, ב-ע"א 3599/94 שמעון יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ(5) 423, דנה בסוגיה דומה והיא ביארה כי לנוכח מהותו של הליך הבקשה למתן פטור מאגרה, הרי "די באופיו ובמהותו של ההליך כמבואר לעיל, כדי לקבוע כי אין בו הזדמנות ראשונה להעלאת טענת התיישנות" (סעיף 3). משמע, אילו אמור הייתי להכריע בבקשה לאורו של ההליך לעניין פטור מתשלום אגרה, בגלגולה של התביעה בפניי, ידו של התובע הייתה על התחתונה.

5.            מורכבים יותר הם פני הדברים לעניינה של התביעה שקדמה לתיק זה. אכן, ההליך שבפניי הוא גלגולו השני של הליך קודם שהוגש על ידי התובע כנגד הנתבעת לבית משפט זה ב-ת.א. 9877/04 (להלן - "ההליך הקודם"). טרם שאדרש לדיון והכרעה, לאורו של ההליך הקודם, ראוי להרחיב לעניין התשתית הנורמטיבית הצריכה לפנים.

6.            סעיף 3 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 מורה אותנו כי "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". שאלת המפתח היא מה היא אותה "הזדמנות ראשונה"?

עניין זה נדון על ידי כב' השופט בך ב-ע"א 630/90 שרה רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד בע"מ, פ"ד מה(5) 365. מפסק הדין נלמד, תוך הבאת דברים מספרו של זוסמן סדרי הדין האזרחי, כי לשאלה זו לא ניתן עדיין מענה ברור בפסיקה. מכל מקום נלמד ש "לא כל נתבע, שהעלה את טענת ההתיישנות בכתב הגנתו, יצא ידי חובתו". כך, "שכן לו רצה המחוקק בהסדר זה, היה קובע זאת מפורשות ולא היה נוקט לשון ה'הזדמנות הראשונה'. ניסוח זה מלמד שייתכנו מקרים, בהם הנתבע יעלה טענת ההתיישנות בכתב הגנתו אך עדיין ייחשב כמי שהחמיץ את ההזדמנות הראשונה להעלות את טענת ההתיישנות". כללם של דברים, כך מסכם השופט בך, "לגופו של עניין לא הייתי קובע נוסחה גורפת, כללית, שתכסה את כל המצבים, אלא בודק כל מקרה על פי נסיבותיו המיוחדות. בעיקר יש לבחון בכל תיק בו מתעוררת סוגיה זו, מה הייתה מהות הדיון הראשון שהתקיים אשר, במהלכו לא העלה עדיין הנתבע את טענת ההתיישנות, מה היה העניין של הנתבע בנושא שהועלה אז, האם נקט עמדה כלשהי ביחס לאותו דיון והאם היה נוכח בו אם לאו" (סעיף 6).

7.            אין צריך לעמוד על הרציונאל העומד ביסוד מוסד ההתיישנות. הדברים באו לידי ביטוי עדכני בפסק דינו של כב' השופט עמית ב-ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא ליפל  (במאגרי "נבו"). הוא הורה אותנו כי -

         " 30.   הפסיקה ומלומדי המשפט עמדו על מספר טעמים העומדים בבסיס ההתיישנות הדיונית, ואעמוד עליהם בתמצית:

א.         טעם ראייתי הקשור בקושי ובהכבדה על הנתבע לשמור את ראיותיו לאורך זמן. מטבע הדברים, במהלך השנים מסמכים וראיות אובדים, עדים הולכים לעולמם או מאבדים את זכרונם, מה שעלול לפגוע בהגנתו של הנתבע ולהקשות על בירור האמת העובדתית.

ב.         אינטרס הנתבע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו בכל זמן נתון, כך שיתאפשר לו לכלכל את ענייניו מבלי להידרש להקצות ממשאביו 'רזרבה כספית' שמא ייתבע בגין שנים עברו.

ג.         ההנחה היא כי תובע אשר 'ישן על זכויותיו' תקופה ארוכה, זנח או ויתר או מחל על תביעתו, ועם חלוף הזמן הולכת ומתבססת הציפיה של הנתבע כי לא ייתבע.

ד.         מנקודת מבט המערכת המשפטית, ראוי להקדיש את משאבי השיפוט לעניינים שבהווה ולא לשחת זמנה על עניינים שאבד עליהם הכלח. קציבת תקופת ההתיישנות מתמרצת תובעים לא לישון על זכויותיהם ולהגיש תביעתם ללא עיכוב.

ה.            להסדרי ההתיישנות יש השפעה החורגת מהצדדים הישירים להתדיינות, במיוחד על המדינה, יצרנים, ספקי שירותים ומבטחים. כך, לדוגמה, הארכת תקופת ההתיישנות עשויה להשפיע על גובה הפרמיה בחוזה ביטוח ועל מחירי מצרכים ושירותים, ומכאן שלהסדרי ההתיישנות השלכה על רווחתם של פרטים רבים בחברה."

8.            ואולם נהיר כי לא סגי למקד מבטי אך לעניין סוגיית ההתיישנות, מבלי לעמת אותה עם זכות הגישה של האזרח לערכאות המשפט, והשלכתה של זכות זו על דיני ההתיישנות. סוגיה זו נדונה בהרחבה בפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה ב-ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פד נח(4) 769. וכך היא הורתה אותנו -

"16.           סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 קובע:

'אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה'.